מילקי מוס כהזדמנות לדיאלוג משמעותי

בפרסומת החדשה ל”מילקי” בכיכובו של רועי כפרי (“באתי להנמיך”) המרצדת על מרקעינו מזה כמה ימים, מתבקש כפרי, המגלם את “מנכ”ל מילקי”, לבוא ולהרצות בפני סטודנטים. הוא בוחר שלא להופיע ומותיר את הסטודנטים הממלאים את אולם ההרצאות בוהים בדוכן הנואמים הריק, עד אשר מחלחלת בהם ההבנה שאולי זוהי הדרך הנכונה ללמוד משהו בחיים האלה.

מאחר שלא היה צורך בסרטון בן שלוש דקות שלמות על-מנת לשכנע אותנו לאכול מילקי, נראה כי יש בו סאבטקסט עמוק מעט יותר. על מדף הספרים בביתי מונח עדיין ספרו המופתי בן יובל השנים של מרשל מקלוהן “להבין את המדיה”, ובו המשפט שכולם – גם מי שלא קראו את הספר במסגרת לימודיהם – מכירים: “המדיום הוא המסר”.

אמנם גם לפני כעשור וחצי, בשנות התואר הראשון שלי, היה ברור שחלק מן הסטודנטים בקמפוס לא הגיעו כדי ללמוד, או כדי להשתתף בהרצאות, אלא כחלק מאג’נדה אחרת – למצוא בן-זוג לחיים, למשל. אפילו הייתי שותף לכמה מסיבות “השבחת גזע” מופלאות שמטרתן המרכזית הייתה לאחד בין רווקים ורווקות מן הפקולטות לרפואה ולמשפטים. אלא שמה שנתפס אז כבדיחה או הערה סקסיסטית, הפך כיום לנורמה.

לאוניברסיטה, לקורס, לכנס או לסמינר כבר לא באים כדי ללמוד. באים בשביל הנטוורקינג, המפגש עם הסטודנטים האחרים, ולעתים אפילו בשביל עצם ההימצאות במקום. כל זה כחלק ממגמה גדולה יותר במסגרתה ה”איך?” וה”היכן?” הופך לחשוב משמעותית מן ה”מה?”. סיכמה את זה יפה בדיחה עתיקה על הארנב שכתב תזה בהנחיית האריה, וכנשאל במה היא עוסקת, ענה: “לא חשוב על מה התזה, חשוב מי המנחה”.

אמרו לא פעם על בני דור המילניום שבכל דבר אנו מחפשים את טובתנו האישית, “מה ייצא לי מזה?”. ראוי תמיד לשאול מה ייצא לי מישיבה באולם הרצאות גדול עם עוד כמה מאות סטודנטים כמוני, ותצטערו לשמוע את התשובה. לא ייצא כלום, כי אין כלום, וכי זה כלל לא חשוב. הלמידה המשמעותית כלל לא מתרחשת באולמות ההרצאות הגדולים, ואם היא מתרחשת – זה רק בזכות האינטראקציות הרגעיות בין הסטודנטים היושבים זה לצד זה ומחליפים קבצים ומסרונים ומתלחשים על חוויות תחת עינו הפקוחה של המרצה העומד ומדבר לעצמו בתוך הזמזום הבלתי-פוסק של הכיתה המתקשרת בינה לבין עצמה, כאשר ההרצאה – ולמעשה, גם הפרופסור הנכבד בקדמת האולם – הם רק אמתלות למפגש. “Dialogue, dear children,” אמר המורה לאנגלית של שייק’ה אופיר, “are two people talking to themselves”, וזה נכון לחלוטין לגבי הדיאלוג האקדמי המתקיים בימים אלה ממש במרבית אולמות ההרצאות והכנסים בארץ ובעולם, באוניברסיטאות ומחוצה להן.

לכן, המסקנה היא שכלל לא משנה מי יגיע ללמד, מה הוא ילמד, היכן ומתי, והאם יהיו באולם 5, 50 או 500 איש. המדיום הוא העיקר, שכן הוא נותן את ההזדמנות למפגש ולאינטראקציה לאו דווקא בין המרצה לקהל, אלא בתוך הקהל, בין הנוכחים לבין עצמם. בכל אופן, את הלמידה המשמעותית יעשה כל אדם בזמן ובמקום הנוחים לו, והאוניברסיטה, לצורך העניין, היא רק תירוץ.

בכל זאת, נמשיך לבוא להרצאות, לכנסים ולקורסים באוניברסיטה, מפני שאנו זקוקים למסגרת הזו כדי למקד אותנו בצורך ללמוד – גם אם לא נלמד דבר ישירות ממנה. נשלם שכר לימוד לאוניברסיטה כ”דמי רצינות” – וגובה שכר הלימוד באוניברסיטאות כיום לאו דווקא פרופורציוני לרמת הלימודים, אלא לרמת הנטוורקינג שיכול הסטודנט להפיק בין כתלי המוסד המכובד.

נשלם דמי כניסה לכנס, לא כדי לשבת בהרצאות שלא אומרות שום דבר חדש, אלא כדי להסתובב במבואה ולפגוש אנשים כמונו. נשלם למרצה שיגיע אלינו עד הבית או המתנ”ס כדי לייצר עוד הזדמנות למפגש. נשלם כדי שהאקט הפסיכולוגי של הוצאת הכסף מהארנק יהפוך אותנו למחויבים יותר לאותו דיאלוג אקדמי מופלא שבו כולם מדברים עם עצמם, ושם מתרחשת הלמידה הטובה ביותר.

ואם אתם רוצים לבדוק את זה – הזמינו אותי להרצאה, ואשמח לנהל עמכם דיאלוג משמעותי.